יש לי חבר דומיניקני. גבוה, בהיר שיער, עיני פלדה כחולה, מבטא אירי ושמלה לבנה ומוכתמת. לכל הנזירים שהכרתי השמלות תמיד מאוד החמיאו (למרות כתמי הקפה והמרק) בייחוד חגורת חרוזי העץ המונחת ברישול על המותן והמקשקשת את דרכה אל הסנדלים. בפעם האחרונה שנפגשנו, כשעלה מהמנזר שלו במרסיי לביקור הדו-שנתי שלו בפריס, שלח לי אס. אמ. אס. "אני מתעכב", והלך לקנות ספרים ב'שקייספיר'. מיד הצטערתי שלא הצטרפתי אליו.
הו 'שקייספיר אנד קומפני'! חנות הספרים המשומשים באנגלית, מוסד בעיר. כמערת אוצרות כמוסים, שוכנת על גדות הנהר אל מול ה'נוטר-דם'. פעם הייתי מבקרת בה בכל פעם שהתחשק לי לקנות ספר עם ריח ישן, אך מכיוון שבימי הקור ה'בוקיניסטים' (מוכרי הספרים המשומשים המפוזרים לאורך ה'סיין') סוגרים את דוכניהם, התעצלתי ללכת גם לשם.
ביערות, אחרי הגשם, יוצאות פטריות ואצלנו פותחים ה'בוקיניסטים' את הבסטות. 'בוקיניסט' פתוח מבשר את בוא האביב והדומיניקני שלי את חג הפורים. החג שבו אני יכולה להסתובב בעיר עם בחור בשמלה.
נפגשנו ברובע שלי, צ'יינה טאון. רציתי מאוד להכיר לו מסעדת פועלים לאוסית שאני אוהבת. "אתה אוהב אוכל לאוסי?" שאלתי במבוכת מה. "אני אוהב את כולם" ענה וקרב את כפות ידיו אל חיקו כנושא תפילה. "יש לי מתנה בשבילך", הפתיע אותי והוציא שני ספרים. "זה האחד מצויין והשני… פשוט לא יכולתי להתאפק, הזכיר לי אותך", אמר והושיט לי ספר תכלכל ושמו 'אֶ לוסט ליידי'. "אממ", המהמתי. "לאו דווקא החלק הראשון של הכותרת, הסביר, פשוט הליידי שם… היא… תקראי ותראי".
אז מה? את עוזבת? – עוזבת. – מתי? – עוד כך וכך ימים, אבל מי סופר? – מה זה, משבר גיל הארבעים? – משבר… אולי, אבל בלי הארבעים.
גם אני מתקרב ל'מיד לייף קרייסס" שלי. ואם ניקח בחשבון שגיל הטיפש עשרה הסתיים אצלי בגיל 35, זה לא משאיר לי הרבה זמן לחיים בוגרים נורמאליים, אמר וחייך. – ועכשיו החיים שלך נורמאליים? שאלתי. בטח נורמליים, הנה תראי, יש לי אפילו כרטיס אשראי, אמר והתחיל לתאר עד כמה המסדר הראשון אליו הצטרף היה נוקשה לעומת המנזר בו הוא חי היום. – יותר נוקשה מזה? אפס מעלות בחוץ ואתה מסתובב בסנדלים.
טיילנו ברחובות האסיאתים של פריס, שתינו תה יסמין אצל מסייה קונג, קנינו פומלה (אשכולית סינית בצרפתית) בסופרמרקט של האחים טונג ובלילה, בזה שבין יום 76 ל 75 חלמתי שאני שורפת בטעות את הספר התכלכל "אישה אבודה" שהעניק לי הנזיר.
"אוכל לבוא לבקר אותך בירושלים?" שאל. "כמובן, עניתי, רק שאני גרה בתל-אביב".
"אוכל לבוא לבקר אותך במנזר?" שאלתי בתורי. – "אני צריך לבדוק, לא בטוח שיתנו לך ללון".
"כי אני יהודיה?" התעניינתי – "לא… כי את אישה …" ענה בפרצוף מעונן.
"אה", אמרתי, "אז תגיד לאחים שאני מותק ושלא אעשה להם שום דבר רע… … אלא אם כן הם יבקשו".
…
יום 74
דורית
האחות "חיוך" בלהיטה "דומיניק", המספר על דומיניקוס הקדוש ועל איך שידע לדבר רק על האל הטוב
האתר של דורית שילה 
כתיבת תגובה