אתמול בצהרים ז'אן-לוק ופרדריק ביקרו אצלי. ז'אן-לוק ופרדריק הם סבלים, ובידיהם החסונות נשאו את כל חפצַי שש קומות מטה והניחו אותם בתוך משאית בצבע כסף. ארגזים, רהיטים, תמונות, הכל עטוף היטב היטב בניר אריזה חום עם פקפקים. בתוך המשאית חפצי נראו אבודים כמעט כמוני, ובעיקר נדמו לחפצים של מישהו אחר. ובלב המערבולת של ניירות אריזה חומים שהתעופפו לכל עבר, של נייר דבק לבן, מרעיש וטורדני, ושל שני סבלים צרפתיים שניסו לגלות חוש הומור – ישבתי אני מרותקת לכורסה, נועצת מבטי בפעולות הקצביות של ידיהם המיומנות. ישבתי ללא תנועה, ללא מחשבה, מנסה להרים קמעה את האבן שישבה על חדרֵי ליבי ואיימה לצנוח מטה מטה לקול חריקת הסלוטייפ.
בשעות אחרי הצהריים ז'אן-לוק ופרדריק ביקשו ממני בנימוס לקום מהכורסה, העמיסו אותה על גבם, לקחו ממני צ'ק, לחצו את ידי, אמרו "מרסי מדאם" בפעם האחרונה, והשאירו אחריהם מהפכה צרפתית. אמנם הם לא ניפצו פסלים, לא שברו מראות, לא ערפו ראשים, ודירתי אינה ארמון ורסאי, אבל בכל זאת היתה כאן מהפכונת שלי פרטית, והרי ליומיים הקרובים אני עדיין בצרפת.
אחר-כך הלכתי לעבודה בפעם האחרונה. זה דווקא מאורע די משמח, וכדי לחגוג את האירוע החלטתי לחזור הביתה במונית ולא במטרו. לא מתוך פינוק או עצלנות, אלא מתוך היכרותי עם הדרך, עם הכביש היפה ביותר בעולם שחוצה את פריס, מחבר בין המערב למזרח ומלווה את נהר הסֵן נגד כיוון הזרימה. הנסיעה הזאת, מפלאס דה לה קונקורד ועד גשר טולביאק יפה ביום, מרהיבה בלילה, מפנקת בימי השמש ומלאת הוד בשעות הגשם כשהנהר זועם על קירות האבן שבנו לו משתי גדותיו ומציף את הרציפים.
בפלאס דה לה קונקורד עמדה פעם "מדאם גיליוטינה" והִפרידה ראשים אציליים מהצווארון. עשר דקות מזרחה על הכביש מגיעים לארמון הקונסיירז'רי, מהעתיקים בארמונות המלוכה הצרפתית, שבו חיכו האצילים למותם כשראשם עדיין מחובר לצוואר. הדיירת המפורסמת ביותר של הקונסיירז'רי, שהפך בימי הטרור לבית כלא, היתה מארי אנטואנט, וכשמבקרים במקום מוצאים בתא-מעצרה בובת שעווה לא מוצלחת בדמותה, שמזכירה קצת את זאת של צביקה פיק שהוצבה במוזיאון השעווה במגדל שלום.
ובין כיכר המוות לבית הסוהר ההדור עוברים על פני מוזיאון אורסיי שהיה פעם תחנת רכבת יפה במיוחד, ומוזיאון הלובר על לבניו האפורות, ונוסעים קרוב קרוב לרגלי הגשרים : פּוֹן נֵף ("הגשר החדש") שהוא בעצם העתיק ביותר היום, פּוֹן דֵז-אר הרומנטי והשרמנטי, פּוֹן סן מישל שמקדם את פניה של "גברתנו", הלא היא קתדרלת נוטר דם, עד שמגיעים לאי סן-לואי על שני השפיצים שלו ועל גלידת "ברטיון" המפורסמת שלו, שאני כנראה היחידה בכל צרפת שחושבת שהיא לא כל-כך טעימה. והכביש רץ רץ קרוב למים, ועל המים שטות סירות, ועל הסירות תיירים חייכנים מסוחררים מהחן ושיכורים מהרבה יין. ואני במונית בשעות של בין אור ובין חשכה מלווה בעיני את כל המראות האלה כמו הייתה זאת הפעם הראשונה, עד שהגעתי הביתה.
את הרשומה האחרונה לבלוג זה אכתוב כבר בדירה אחרת, בעיר אחרת, ואפרסם אותו בעזרת סַפַּק אינטרנט אחר. בינתיים לא נשאר לי הרבה: לנשק על שתי הלחיים שכנים יקרים, לאמץ אל חיקי חברים אהובים, לשלוח אס אמ אס אחרון לברמן המצודד שנתן לי את מספר הטלפון שלו, להוציא את הגרביים מהמזוודה כי שוב קר… לשתות כוס יין סנסֵר לבן, לנשום עמוק ולספור עד שתיים.
יום לפני אחרון,
דורית
סרז' גנזבורג, בשיר הכמעט יחידי שלו שאני אוהבת – "באתי לומר לך שאני עוזב…"
האתר של דורית שילה 
כתיבת תגובה