בילדותי, איך לא, ידעתי את לאה גולדברג בעל פה : "בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד לו בניין בן חמש קומות", ומאז שאני ביפו, הטקסט הזה לא מפסיק לזמזם סביבי. אומנם אני לא גרה במגדל אלא בבניין בן קומה אחת, אבל יש כאן חמש דירות ושכנים נחמדים וכולם כולם מסבירים לי פנים. ואפילו יש דירה אחת להשכיר ולא כי העכבר עזב אלא פשוט כי רק עכשיו גמרו לִבנות.

וכך אני חיה לי שבוע ימים בין שקיות וארגזים לקריאות המואזין וחושבת כל יום עד כמה קולו של הקורא לתפילה עָרב, בייחוד אחרי שהתרגלתי בפריס להתעורר בימי ראשון לקול צלצול כנסיות ופעמונים.

במשך השבוע ביפו קודחים, בונים ומשפצים. סוחבים שקי מלט, דופקים ומרעישים. וכולם מחייכים אחד לשני, מבשלים קפה ואחר-כך צועקים. מסתובבים בינות לפועלים, עולים במדרגות, עולים ויורדים, וכך עשה גם הפורץ.

– הנאים החדרים בעיניך אדון פורץ? – נאים, בייחוד הדלת מעץ. תראי איזה יופי, בעיטה אחת, ובום היא נפתחת.

– הנאה המחשב שלי בעיניך? – נאה נאה, בטח נאה, ועוד כל החיים שלך בפנים. הנה שמתי אותו אצלי בתיק והלכו לך כל התמונות מחיי הנישואין.

– הנאה המצלמה שלי בעיניך? והבלאקברי הצרפתי? וכל התכשיטים? – המצלמה והטלפון סבבה, אחלה, תודה. התכשיטים, עוד לא יודע, זה מפלסטיק? וחוץ מזה, כמה טבעות את כבר צריכה?

– לא צריכה… אבל טבעת אחת סגולה, וכמה שחורות, חלק מכסף עם אבנים ירוקות. טבעות שאספתי במסעותי בעולם, אחת מכל עיר, מזכרת, הנה הייתי כאן.

– נו מה אומרים לך כולם? התחלה חדשה? אז הנה, זו תרומתי הצנועה.

אין דבר שמרגיז אותי יותר משם העצם הזה ושם התואר שמדביקים לו: "התחלה חדשה", זה אפילו יותר מעצבן מהגניבה עצמה. איזו התחלה, מה פתאום, לא סגרתי את הדלת ואפילו לא חלון, החיים חייבים להיות המשך, אחרת אין להם שום טעם.

הלכתי לטייל בשוק הפשפשים וחשבתי על שכנה אחרת שלי, ארמל, שעד לפני עשרה ימים גרה שתי קומות מתחתי בפריס. כשארמל לא בבית היא מטיילת בשווקים ברחבי צרפת וקונה מציאות, אחר-כך היא מפרקת תכשיטים ישנים ומרכיבה אותם מחדש עם אבנים יפות שקנתה ב"סנטייה", הרובע הסיטונאי של פריס. מלכת הסנטייה, מלכת האביזרים, ורק לי היא מגלה את האמת למשמע שאלתי הצפויה : "ארמל, מאיפה הטבעת המקסימה הזאת?" – "סנטייה, היא עונה, שלושה אירו, הנה בשבילך". – "עוד אחת?" אני קופצת משמחה. – "מה יש? קובעת שכנתי, לא אמרו לך שלנשים יש יותר מעשר אצבעות?".

וכך אני מסתובבת לי עם ארמל בלב וכפות ידיים חשופות וחושבת שאולי אמצא את ההארד דיסק שלי שכוב באחת הסמטאות. אך המציאה היחידה שמשכה את עיני הייתה מערכת אזעקה משוכללת וגנובה בשמונים שקלים.

יום +10

דורית

ושוב ז'ורז' ברסאנס שר מרחשי ליבי : "טורי שיר לפורץ "

Georges Brassens – Stance à un cambrioleur

(תרגום מילולי של דורי מנור שנעשה לצורך תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתפייטות עם רונה קינן ודורי מנור" בגל"צ.)

נסיך הפריצוֹת ונְגיד השודדים / אתה שבטוב טעם השכלת לבחור דווקא את הבית שלי / בזמן שאני נדדתי ורכלתי בשירי הזימה שלי / לכבודך כתבתי את השיר הזה. //  […] גנבת ממני רק את המינימום ההכרחי / ומשכת ידיך בבוז מהפורטרט המכוער / שנתנו לי ליום ההולדת. / מנוול שלי, היית יכול להיות מבקר אמנות מעודן מאין כמוך. // ועוד ראָיה ברורה לאנינותך / היא שאתה מכבד את הפועל קְשה היום והבנת / שאין זה הגון לקפח אותי מהגיטרה שלי / סולידריות קדושה של בעלי מלאכה! // מכל הטעמים האלה, אתה רואה, אני סולח לך. / בלי שום מחשבה שנייה ומתוך שיקול דעת / אני מעניק לך, ידידי, את כל מה שגנבת / זה יכול היה ליפול לידיים גרועות בהרבה. // ובכלל, אני שמדבר אליך עכשיו, אני עם השירים שלי / אילו לא התמזל מזלי לזכות בַּהצלחה / הייתי מן הסתם נעשֶה עבריין בדיוק כמוך, // ומי יודע, אולי הייתי השותף-לפשע שלך // […] // אבל אל תחשוב שאם לא קראתי למשטרה / זה אומר שאתה צריך לחזור לעוד ביקור / כל חזרה על הפשע תפוגג את כל הקסם / השאר לי, אני מפציר בך, זיכרון טוב. // פורץ יקר, ידידי, מי ייתן ונכסי יהיו לך לעזר / ושמרקוריוס ישמור אותך מבית הסוהר / ואל תייסר את עצמך יותר מדי, אחרי ככלות הכל אנחנו תיקו: / הרי בזכותך כתבתי שיר.