שאלת המחץ של חצי השנה האחרונה: "מה חזרת? למה?".

חמש-עשרה שנה שאלו אותי "למה נסעת? את לא מתגעגעת?" ופתאום "למה חזרת".

מה לענות? למה בכלל צריך לענות? כהרגלי בקודש, כשאני לא יודעת מה לענות, אני ממציאה. מכינה לכל שואל תשובה בהתאם לגיל, למין, לגובה, וכמובן לפי החשק שלי לפרובוקציה באותו רגע: חזרתי כי נמאס לי מהקור, כי נמאס לי מהעבודה, כי נמאס לי מהבעל, כי נמאס לי מהבאגטים, כי נמאס לי מהמדרגות של המטרו, כי נמאס לי מעצמי, כי כשזה נגמר… זה נגמר.

– מה נגמר?

– זה! זה נגמר….

– נו? אז נגמר? ובשביל זה עוזבים הכל? מה, את לא חושבת שלנו לא נגמר מזמן? סוחבים בשקט! כמו כולם…

טוב, אז תשכחו משם. חזרתי כי כאן אפשר להתיישב על ספסל רחוב באמצע הלילה, כי אפשר להציק למלצרים בלי לפחד שיכעסו עליך, כי כאן קוראים לי דורית ולא מאדאם, או גרוע מכך מדמואזל, וכי הווטרינרים שמטפלים בכלב שלי מסמסים לי בשתיים לפנות בוקר לשאול לשלומו. נשבעת, סמס מווטרינר באמצע הלילה, שקורא לי דורית ולא מאדאם, ולעצמו בשמו הפרטי ומציע לי לפתור את בעיות החרדה של כלבי בכך וכך טיפולים, תרסיסים ומשמושים הומאופטיים…. הווטרינר בפריס אמר לי : "בעיטה בטוסיק – זה מה שהכלב שלך צריך. בעיטה אחת הגונה והכל עובר לו". בעטתי, בעדינות, והכלב בעט בי בחזרה ונבח עלי בעצבים. הסתכלנו זה בזה בעיניים וידענו שהוא לא יהיה פחות חרד ואני לא יותר רגועה, אבל לא תיארנו לעצמנו שיקומו הווטרינרים שיסמסו לנו בהבנה באישון לילה. תענוג.

 אלא מה? באותה הקליניקה, ווטרינרית אחרת שבדקה את אפּו הנפוח של כלבי, מצאה שיש לו דלקת בפרוסטטה. "שבועיים אנטיביוטיקה וסירוס", פסקה. מה פתאום פרוסטטה? זה האף שלו שנפוח… בחיי שניבה, חברתי היקרה, צודקת: "וטרינרים זה כמו מוסכניקים. אתה אף פעם לא יודע עם מה תצא". חטפתי את התרופה וברחתי משם… עד דלקת הפרוסטטה הבאה. "הנה החמודי שלך, אמרה לי הווטרינרית אחרי הניתוח, "כמו חדש. איך שראיתי את זוג הדברים האלה מתנדנדים לו בין הרגליים ידעתי שהם חייבים ללכת". "אממ", המהמתי והבטתי בכלב הקממבר שלי והבטחתי לו שבפעם הבאה נלך לווטרינרים פחות טובים שימצאו לו פחות מחלות.

 עם הזנב בין הרגליים חזרתי ללונה פארק החיות הזה שפתוח עשרים וארבע שעות, אחרי שחתול יפואי ערס במיוחד נשך את הכלב שלי בצוואר.

– "מה זה, כלב פריסאי?" השתאה כל הצוות שסובב סביב השעון, "נו בטח שחתול נשך אותו, הוא אירופאי."

– "ותגידי, הוא לא מתבאס לחזור?"

לפעמים בלילות קצת קשה לו, אבל בבקרים הוא שוכח מהכל.