-
יש מקום אחד בפריס שאני אוהבת במיוחד. לא ביסטרו נחבא אל הכלים, לא בָּאר שכונתי, לא מסעדה עם אוכל צרפתי משובח. סתם מקום, על כביש סואן, אולי הסואן ביותר בעיר, זה שמלווה את הנהר. בית הקפה 'מיסטרל' מונח בכבדות בכיכר 'שאטלה' צמוד לבית-תיאטרון. התיאטרון מרכזי, הכיכר מרכזית, הכביש מרכזי, מרוב מרכזיות אני שוכחת שאני חיה…
-
כבר שבוע לא ספרתי כלום. שום דבר. לא בקרים, לא ימים, לא תחנות מטרו ולא אנשים. האם התרציתי? האם משהו נרגע? אולי הפסקתי לספור מפני ששני אירועים צרפתיים מכוננים נערכו השבוע: ה-21 במרץ, היום הראשון של האביב וברמן מצודד נתן לי את מספר הטלפון שלו. בצרפת מכריזים על האביב. ככה זה כאן, גם על הקיץ…
-
ביום שישי, יום 67, אלך לשמוע קונצרט של שופֵּן בכנסייה היוונית היפהפיה סן ז'וליאן לֶה פּוֹברֶה (הקדוש יוליאנוס העני) שברובע החמישי. הנוטר-דם המלכותית מאחוריה, 'סן-סֵוורָן' החושנית מולה, והיא, הנחבאת אל חנויות-התיירים ואל מזללות-השווארמה, יפה מכולן בצניעותה. עשרים אירו, כסאות נוקשים ואקוסטיקה אלוהית. הביקורים בכנסיות הלכו ופחתו עם השנים. בהתחלה ההתלהבות הייתה גדולה. נגררתי לשם…
-
יום 71 היום, דווקא יום מאוד נעים: "קפה אֹו לֶה בבקשה" בביסטרו מקסים על-יד כיכר ה'רפובליק'. אני יושבת, מתבוננת, מחשבת, מלהגת וכותבת בדיו. רק הבלאקברי שלי קצת עצבני: מקבל ושולח אס.אמ.אסים, אימיילים, לייקים, קישורים. מהבהב, מצפצף, רוטט ומטרטר כמו היו לו חיים משלו. ואז מגיע סימן השאלה. חיכיתי לו, אני אף פעם לא יודעת…
-
יש לי חבר דומיניקני. גבוה, בהיר שיער, עיני פלדה כחולה, מבטא אירי ושמלה לבנה ומוכתמת. לכל הנזירים שהכרתי השמלות תמיד מאוד החמיאו (למרות כתמי הקפה והמרק) בייחוד חגורת חרוזי העץ המונחת ברישול על המותן והמקשקשת את דרכה אל הסנדלים. בפעם האחרונה שנפגשנו, כשעלה מהמנזר שלו במרסיי לביקור הדו-שנתי שלו בפריס, שלח לי אס. אמ. אס.…
-
היום הרגשתי שנגמרו לי המילים. בכל אופן אלו שבצרפתית. כמו נלקחה ממני כל יכולת ורבלית שנרכשה בעמל כה רב. פעם תיאר באוזני ידידי היקר רועי את שיטת לימוד הצרפתית שלו: "אחרי שיושבות עליך כמה שפות אתה חייב להרוג מילים, לפתוח מילון ולשנן, להפנים ולנצח". "כמו ביצים בסל לאסוף אותן ? " שאלתי אני, "לאסוף ולמחוץ?"…
-
האם זו יד המקרה שאני הולכת או חוזרת לאותם הרחובות של השנים הראשונות בפריס? הייתכן שמלאכת הספירה הטרחנית הזאת שבה אני מעסיקה את עצמי מחזירה אותי למקומות ישנים, מקומות של "היה ולא יהיה יותר"? מצאתי את עצמי ב'אודאון' ברובע הלטיני. ביציאה מהמטרו מתנוסס פסלו של המהפכן הגדול ז'ורז' דנטון. נוכחותו המרשימה הייתה מאז מעולם…
-
כמה כבר אפשר לספור? אני שואלת את עצמי ומוסיפה עוד יום אחד. עוד 81 ימים אני עוזבת את פריס, עוזבת את צרפת אחרי שהות של למעלה מארבע-עשרה שנים. לאישה בת 41 זה הרבה מאוד: רוב החיים הבוגרים, סוף שנות העשרים, כל שנות השלושים וכמה פירורים מהארבעים. אז עכשיו אני סופרת. בחיים שלי לא ספרתי כל…
-
להירשם
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
האתר של דורית שילה 