כמה כבר אפשר לספור? אני שואלת את עצמי ומוסיפה עוד יום אחד. עוד 81 ימים אני עוזבת את פריס, עוזבת את צרפת אחרי שהות של למעלה מארבע-עשרה שנים. לאישה בת 41 זה הרבה מאוד: רוב החיים הבוגרים, סוף שנות העשרים, כל שנות השלושים וכמה פירורים מהארבעים.

אז עכשיו אני סופרת. בחיים שלי לא ספרתי כל כך הרבה: כמה שנים אני חיה? כמה ספרים רוכשים בשנים האלה? כמה נעליים כדאי לארוז? כמה ארגזים יהיו בסוף במכולה? כמה חברים צרפתים יש לי? כמה חברים ישראלים נותרו לי? כמה מאהבים היו לי לפנֵי? כמה שנים חייתי איתו? אני סופרת וסופרת מסכמת ורושמת ומתחילה שוב מהתחלה.

לפעמים אני נדבקת לספירה הפנימית של היום. אני מחלקת אותו לארבע יחידות: עד 12 עד 16 עד 20 ועד חצות. אין חלוקה צרפתית מזאת וזה כבר בדמי. ב-12 אוכלים ארוחת צהרים ויהי מה. אם בשעה 14 עדיין לא אכלת… תורמנה גבות, תובע דאגה, ויש שאפילו יציעו עזרה. ממשלות נפלו והועלו בעיר המהפכנית הזאת על אורכה או קוצרה של הפסקת הצהרים ולפחות פעם בחודשיים, משודרת בטלוויזיה כתבת תחקיר המזעזעת את הציבור ובה מראים עובדות בסופרמרקט (אשר צולמו כמובן במצלמה נסתרת) מקבלות מהבוס רק חצי שעה לאכול את הסנדביץ'. כשהגעתי לכאן, העיר שנעצרת בשעה שתיים-עשרה הזכירה לי הרבה יותר את הבסיס הצבאי שלי מאשר עיר בירה אירופית.

אם כן ב-12 אני מפסיקה, לוקחת לי שעה לנפוש וחוזרת לענייני כדי לכבוש את שעות אחרי הצהרים. כאן, כל מה שבא אחרי האוכל הוא כבר אחרי הצהריים. ב-16 כבר ערב,  כך מתייחסים לזה בכל אופן ולוקח זמן להתרגל. אין ספור פעמים ברכתי צרפתים ב'בונז'ור' בשעה ארבע ולעולם החזירו לי ב'בונסואר'. זו השעה שהצרפתים סוגרים עניינים אחרונים במשרד ומתחילים לארגן את ארוחת הערב. ב-20 אוכלים וזה לוקח זמן. בחצות הולכים לישון.

אני בחצות, מאז שהחלטתי לעזוב כאן, מתחילה לספור.

אתמול, הרבה אחרי חצות, שזו כבר יחידת זמן חמישית פרטית שלי, חשבתי שאולי אספור בקול רם, שלא אחשוב שאני משוגעת. כך נפתח הבלוג הזה. בשעות שהן לא שעות, ומצד שני השעות היחידות שהן באמת שלי.

דורית