יש מקום אחד בפריס שאני אוהבת במיוחד. לא ביסטרו נחבא אל הכלים, לא בָּאר שכונתי, לא מסעדה עם אוכל צרפתי משובח. סתם מקום, על כביש סואן, אולי הסואן ביותר בעיר, זה שמלווה את הנהר. בית הקפה 'מיסטרל' מונח בכבדות בכיכר 'שאטלה' צמוד לבית-תיאטרון. התיאטרון מרכזי, הכיכר מרכזית, הכביש מרכזי, מרוב מרכזיות אני שוכחת שאני חיה בפריס כבר שנים ארוכות ומרגישה קצת כמו תיירת. מבעד לקירות הזכוכית ולרעש המכוניות, אפשר לדמיין את מי הנהר זורמים ולראות את מגדל האייפל מנצנץ ברקע בכל שעה עגולה כמו מגדלור.
כדי לשבת ב'מיסטרל' ואף ליהנות מכך צריך לדעת לקרוא שעון בצרפתית, הרי לכל דבר במדינה הזאת יש שעות קבועות. כששואלים למשל צרפתי אם הוא רעב, בדרך כלל הוא עונה "מה השעה?" ובית-קפה כמו 'מיסטרל' קיים כדי להשביע ולהרוות את באי התיאטרון בזמנים הנכונים – לפני ההצגה משקה, ואחריה – ארוחה.
בשמונה וחצי וללא שנייה איחור, כל העיר שיושבת סביבי קמה באחת מן הכסא, מניחה על השולחן את כוס האפריטיף הריקה, יוצאת מבית הקפה, נכנסת בדלת השכנה לתיאטרון ומשאירה אותי לבד. בין רגע המלצרים הכפופים מרשים לעצמם לכפוף עוד קצת, שולפים מהמטבח צלחת עמוסת סטייק וצ'יפס, מוזגים לעצמם יין אדום ויושבים לאכול. כל אחד בשולחן נפרד. אף פעם לא ביחד.
לרִיק יש הרבה כוח: הרגעים שבהם אני מבינה באמת שאני גרה בעיר גדולה הם תמיד הרגעים שבהם היא מתרוקנת. באופן מפתיע, כשההמולה הזאת – שוחרת התרבות עוזבת, אני שואלת את עצמי אם בכלל כל הרעש הזה היה באמת נחוץ (בכל אופן לפחות עד לשעה עשר וחצי, השעה שבה ההצגה נגמרת ).
ואז, אני מוציאה את הספר מהתיק … משום שמחזות, מה לעשות, אני אוהבת דווקא לקרוא, ובמיוחד את אלה של יונסקו. יושבת בבית קפה ריק, עם שני מלצרים, שני סטייקים, ושני בקבוקים של אדום… שאון העיר משתקף אלי מהחלון וקוראת תיאטרון.
על יד תיאטרון אחר, רחוק מכאן שנות אור, נורה למוות לפני שלוש שעות שחקן גדול.
-"הוא היה יהודי או ערבי?" שאל אותי המלצר האלג'יראי בנוגסו מן האומצה המדממת.
-"שאלה טובה. הוא היה ישראלי וזה כבר הרבה לכשעצמו".
-"אללה ירחמו", לגם מהכוס.
-"אני כבר לא יודעת מי מרחם ומי לא".
–
והקרנפים של יונסקו מרקדים לי על השעון: "תיק תיק תק גברת, מרוב שאת סופרת את לא שמה לב לשיגעון. והשחקן היפה והמוכשר שאת תמונתו גזרת בנעוריך מן העיתון, נרצח היום בג'נין.
הוא נרצח בג'נין והאייפל פה בוהק לך מול העיניים".
…
יום 55
דורית
…
ז'ורז' ברסנס שר על ההלעזות ועל השם הרע שמוציאים לאנשים שבוחרים בדרך אחרת:
האתר של דורית שילה 
כתוב תגובה לירון פישמן לבטל