חזרה גנרלית בשדה התעופה 'שארל דה גול'. איך יהיה להגיע לכאן כשבתיקי אין כרטיס טיסה בחזרה? אני מדמיינת ומנסה להתאמן על גברבר הביטחון של "אל על", בחורצ'יק צעירצ'יק, חדש בתפקיד וקצת נרגש.

הוא שאל אותי: "מאיפה את באה?" – עניתי "מהבית".

"לאן את נוסעת?" המשיך וניסה להנמיך את קולו. –"הביתה", אני שוב עונה.

"רגע, את פה? את שם?" הכפילות הזאת בלבלה את האיש שסיים זה עתה קורס על השאלה "מיהו יהודי?"

-לא פה, לא שם, אני בדרך. נוסעת לאמא שלי לחג, לאחותי לליל הסדר, שרה 'מה נשתנה' וחוזרת. מבטיחה. ניסיתי בכל כוחי להיזכר דווקא במילים הארמיות של 'חד גדיא', למקרה שידרשו ממני להוכיח משהו, אבל רק 'תרי זוזי' נתקעו במוחי ולא ידעתי אם זה יספיק לי כדי לקנות סיגריות בדיוטי פרי.

מה אומר לו? שפסח לא מעניין אותי כהוא זה? שאני חייבת לצאת מפה מיד ועכשיו ולא משנה לאן? שאני חייבת לצאת מפה עכשיו כמו שהייתי חייבת להסתלק משם אז? בין הדחיפות של אז לדחיפות של היום עברו עלי בן-זוג, דירות, תארים, רכבות-מהירות, סטודנטים, חברות, חברים. כולם באו וכולם הלכו, רק פריס נשארה ועכשיו אני זאת שעוזבת.

אתמול, כמו לפני כל נסיעה לארץ, ביקרתי בחנות הגבינות השכונתית. צריך להביא קונטֶה לזה, קממבר לזה, עיזים לאלה. מאתים חמישים גרם, שלוש-מאות גרם, חמש מאות גרם, הכל עטוף וסגור בתוך אריזת ואקום שלא יריח במזוודה.

לוקח זמן להבין בגבינות. מנהג שיגרתי בסופרמרקט צרפתי הוא להרים את מכסה הקממבר, לתחוב את האף עמוק לציפוי הנייר ולשאוף את הריח. אף אחד לא יעלה על דעתו להזדעק בשם ההיגיינה או בשל חוקים תברואתיים. באים, מרימים, תוחבים וקונים. בשנים הראשונות בצרפת, אמרו לי אלה עם ניסיון קצת יותר: "תעשי כמו שאומרים אצל האלכוהוליסטים האנונימיים לאלה שלא מאמינים באלוהים: תעמידי פנים".

לקממבר רך במיוחד קוראים פה "עשוי" ואפשר להוסיף לו חמאה. לגבינה שריחה נסבל קוראים "מוכנה לנסיעה" ומוסיפים "היא תהיה עשויה מחר". ובין כל הגבינות עם העובש הירקרק שהצרפתים קוראים כחול, צריך להבדיל ומיד. אחרת תגורשו בבושת פנים מה"פרומאז'רי", כמו שקרה לי באובֶרניֶיה… הצבעתי על הגבינה הכחולה המקומית וביקשתי קצת רוקפור.

כמו פורגאטוריום יושב עלי שדה התעופה הזה. לא גיהנום ולא גן עדן, רק מסדרון ארוך ארוך של ציפיה. מסדרון של אספרסו, של קרואסונים, של בשמים ושל אלכוהול, אינדולגנציות אטרקטיביות במחירים פטורים ממכס. ובנתב"ג יחכו לי כולם. יעמדו בשורה ארוכה עם פרחים ובלונים ויאמרו: כמה גבהת! כמה יפית! כמה היית חסרה! הבאת גבינה? ואני, אנשק את כולם, לחי אחת ואחר-כך את השנייה. אפשיל את המעיל כי הרי חם, ואפתח את המזוודה. אוציא את חבילות הואקום, ואומר: "תראו איך אני עשויה, וגם מוכנה לנסיעה, ואיך הפלסטיק שהוציאו ממנו את האוויר שומר עלי מכל גילוי של ריח רע".

…

יום 50

דורית

…

משה סקאל – תרגילי הסגנון "ארזת לבד? מיומנו של עובד ביטחון"

התפרסמו בגליון מספר 3 של כתב העת לספרות "הו!"

סיפור המעשה
בהרשמה לטיסת הערב מפריז לתל אביב שאלה עובדת הביטחון את הנוסע: "מי ארז את המזוודות?" והנוסע ענה: "אני." היא המשיכה ושאלה: "איפה היו המזוודות מאז שארזת אותן?" והוא השיב: "כל הזמן איתי." אחר כך שאלה עובדת הביטחון את הנוסע: "קיבלת חפץ להעביר בטיסה: מתנות, תרופות, עיתונים וכו'?" הנוסע ענה: "לא קיבלתי שום דבר להעביר", ואז עובדת הביטחון שאלה: "יש לך כלי נשק או משהו שנראה כמו כלי נשק: סכין, מספריים, קוצץ ציפורניים, זיקוקים וכו'?" הנוסע ענה: "יש לי קוצץ ציפורניים", ועובדת הביטחון ביקשה: "תעביר אותו למזוודה שאתה שולח למטוס." היא החזירה לו את הדרכון ואת כרטיס הטיסה, אמרה: "אני מבקשת לא לקחת שום דבר מאף אחד עד לעלייה למטוס", ואז איחלה: "טיסה נעימה."
�
מִלעיל
סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"
�
שורשים מרובעים
המאבטחת, מתַגברת חדשה מנתב"ג, תישאלה את הנוסע בנמל התעופה של פריז: "מי אחראי לאִרגון המזוודות?" הנוסע, שזה עתה שודרג למחלקת עסקים, הימהם בנימה ממורמרת: "אני." אז תיחקרה אותו המאבטחת: "והיכן אופסנו המזוודות עד עכשיו?" הנוסע תימצת: "התברברתי איתן מהבוקר." המאבטחת התעניינה אם מישהו שיכנע אותו לטלטל איתו משהו בטיסה. הנוסע ציקצק בלשונו, והמאבטחת, כמפקפקת בתשובתו, דיקדקה: "מתנות, תרופות, עיתונים וכו'." הנוסע התעצבן: "שום דבר." לאחר מכן דיבררה אותו המאבטחת כמתוכנן על פי הנוהל: "יש לך נשק או משהו שאפשר למגנט או למלכד, כגון סכין, אולר, משַׁפצר ציפורניים וכו'?" הנוסע פישפש בזיכרונו ולבסוף גימגם: "יש לי כאן משפצר ציפורניים, שהכַּלְכָּל קימבן לי בדרך מהארץ." המתַגברת התחנחנה: "סליחה על הטירטור, אבל אתה צריך לאפסן אותו במזוודה המתגלגלת", ואז אילתרה: "מעכשיו ועד לטיסה, בבקשה לא להסתחבק עם אנשים שעלולים לתחמן אותך." היא שיריינה את הנוסע בדרכון ובכרטיס הטיסה, ולבסוף מילמלה: "טיסה נעימה."
�

סתם!
עובדת הביטחון שאלה את הנוסע מי ארז את המזוודות, והוא אמר שהערבי מהמכולת שעובד ברחוב שלו – סתם! היא שאלה איפה היו המזוודות מאז שנארזו, והנוסע ענה שאחרי שהוטמנה בהן הפצצה באחת הדפנות שנתפרה אחר כך, ושאחרי שנוטרלו כל העקבות באופן כל כך מקצועי שאפילו קב"ט הטיסה בכבודו ובעצמו לא ימצא את הפתיל, הוא נסע מיד לשדה התעופה, כדי שהמזוודה לא תתפוצץ בטעות בדרך – סתם! עובדת הביטחון שאלה את הנוסע אם הוא קיבל משהו להעביר בטיסה: מתנות, תרופות, עיתונים וכו'. הנוסע ענה שמתנות ותרופות הוא לא צריך, כי הוא מתכוון להתאבד בטיסה – סתם! – ושבכל מקרה מחר כל העיתונים יוציאו מהדורות מיוחדות עם תמונות של המטוס המרוסק ושל הנספים – סתם! עובדת הביטחון שאלה את הנוסע אם יש לו כלי נשק, והוא אמר חמור סבר: "כן", וכשנשאל אם יש לו משהו שנראה כמו כלי נשק, הוא שוב אמר: "כן", ואז צחק ופלט: "סתם!" לבסוף התחייב לא לקחת דבר מאיש עד לעלייה למטוס, נטל את הדרכון ואת כרטיס הטיסה, ושעתיים לאחר ההמראה התפוצץ המטוס – סתם!
�

ועוד סגנונות נפלאים נפלאים אפשר לקרוא כאן.