עוד לא עבר שבוע בתל-אביב וכבר אני מתבלבלת בימים, בכיוונים, בקפה, מתרגלת לעובדה שכאן אפשר להזמין קצר קצר במשפט כל כך ארוך: אספרסו קטן, נטול, חזק, חם מאוד, חלב דל בצד. וואו. אני לא שותה אספרסו אבל רק כדי להתנסות עברתי מבית קפה לבית קפה והזמנתי כדי לראות אם זה עובד. אחר-כך התחלתי להיות יצירתית יותר: הפוך גדול, בספל זכוכית, חלב סויה דל, רותח… עובד! כמו לונה פארק של קפה העיר הזאת. אפשר לעלות ולרדת באיזו תחנה שרוצים ותמיד יחכו לך גביעי קפה בגדלים ובטמפרטורות, נטולים או מלאים ואפילו לא צריך לומר סי'ל ווּ פלה.
גם בירושלים זה כך. אף על פי ששם לא רק הקפה הוא הפוך אלא גם הדרכים, ולא נעים להגיד, גם קצת התושבים. כולם יודעים שירושלמים שונים מתל אביבים אבל עכשיו אחרי ביקור של יום אני יודעת בוודאות במה: א. ירושלמים מרוצים מהחיים ב. למרות האושר העילאי שאופף אותם הם יותר עצבניים על הכביש מאנשי המישור וצופרים ממש חזק.
ישבתי בקפה "טעמון", אורן המלצר החמוד אומר לי "כאן זה מיתולוגי בדיוק כמו כסית".
– נכון, עניתי, רק שכסית כבר לא קיים. – מה באמת? שאל, לא ידעתי, מתי?
– אין לי מושג, אבל אני חושבת שאפילו אני עוד לא נולדתי.
– את לא באה לפה הרבה, אני לא זוכר שראיתי אותך.
– קשה לי להגיע, אני לא גרה קרוב.
– איפה? – בפריס
– אה פריס… זה בדרך לדרום, לא? חייך
– כן, עניתי, אחרי קרית גת עוד קצת. אפשר הפוך?
– בטח, ענה ולא שאל לפרטים.
לנסוע בתוך ירושלים ולהגיע אל המטרה, זו עבורי משימה בלתי אפשרית. שמתי לב שכל ירושלמי ששואלים אותו: "סליחה, איך מגיעים ל…" יענה תמיד קודם כל בחיוך. אחר-כך יעניק לך מבט האומר "הרי כולם פה יודעים שכמה שלא תנסי לא תצליחי להגיע". בסוף זה מסתכם בהסברים כמו: " ישר, ישר עם העיקול עד שתגיעי למעלה ושם תשאלי", או, "תמשיכי ישר אבל שמאלה".
חוסר האונים הירושלמי שלי מזכיר לי את הבלבול שאני חשה כל פעם שאני מוצאת את עצמי בגדה הימנית. אין לי שום דרך להסביר את זה. מעולם לא גרתי שם, אף פעם לא רציתי לגור שם, אני אפילו לא יוצאת מהמטרו שם אלא אם כן אני ממש חייבת. פעם אחר פעם אצעד מסן-דני אל מרכז פומפידו ופעם אחר פעם לא אצליח להגיע. אבל היות שאפשר בקלות להפוך ניכור לשמחה, כשחברי דורי אמר שלשום שהוא צריך לנסוע לירושלים, קפצתי אני: "יאללה אני באה, מזמן לא הייתי בחו"ל".
פעם, בימים אחרים, ימים של סטודנטיאליות תפרנית, ישבנו שנינו בבית קפה וחלמנו על נסיעה. כל אירופה מסביבנו, מחכה רק לנו, ובארנק פרנקים בודדים ועצובים המספיקים בקושי לרכבת-פרוורים.
"חייבים לנסוע דורית"
"חייבים לנסוע דורי"
יושבים ברובע ה-14 ב'דנפר רושרו', פסל האריה נטול הלשון מחייך אלינו חיוך נצחון: "נדונותם! אתם חיים בפריס, פסגת המשאלות, ובכל זאת מרגישים תקועים".
ואז עלה רעיון – טיול בגדה הימנית!
עלינו על אוטובוס מספר 38 המופלא שחוצה את כל העיר: גני לוקסמבורג מימין, הקונסיירז'רי משמאל. חוצים את הנהר בקו ישר, שזה בעצם ימינה, אל עומק הגדה הימנית. עשינו שופינג ב'גלרי לאפייט', הצטלמנו אל מול בניין האופרה, לגמנו יין מתחת ל'סקרֶה קֵר', שלחנו גלויות לכל החברים בפריס ומחוצה לה. ובלילה, ישובים על ה-38 בחזרה לגדה השמאלית, אמרתי לדורי, אני מרגישה קצת כמו על כביש מספר אחת בדרך חזרה מירושלים.
בפריס יש רק שלושה סוגי קפה : אספרסו, אספרסו כפול וקפה עם חלב. לתיירים נותנים גם קפוצ'ינו.
בישראל מוסיפים, מפחיתים, מרתיחים, מקררים, מקציפים ומטרטרים.
שמונה ימים אני בתל-אביב, ובינתיים, הקפה הכי טעים היה אצל אורן.
…
יום 44
דורית
…
ביצוע נפלא לשיר "וזוּל" של ז'אק ברל, אשר לפני פרשנות שלי, גם לא השתגע על הגדה הימנית.
האתר של דורית שילה 
כתוב תגובה למור לבטל