חוסר הברירה והזמן המתקצר הכריחו אותי להתחיל לארוז. קודם המטבח : הסתכלתי סביבי והחלטתי שאני לא לוקחת כלום, חוץ מכמה צנצנות קרמיקה של יוגורט מפרובנס, צלוחיות ישנות של גבינת סן-מרסלן וסרוויס דיגוואן (Digoin) עתיק שעליו מוטבע פרח כחול ושעשה אלי את כל הדרך הארוכה מבורגונדי. אחר-כך ארון הבגדים: קרטונים של כבוד הוקדשו לתיקים, כמובן, וקצת מתחתיהם בהיררכיה – הנעלים. את בגדי החורף סחבתי לכנסיה השכונתית ותרמתי כלאחר יד לנזקקות העיר. כשיגיע החורף התל אביבי, אם יגיע, כבר אסתדר.

בשעות אחר הצהרים הגיעה אלי חברתי האהובה כרמן קונג כדי לעזור לי לארוז את הספרייה שלי. פתחתי לה את הדלת, נישקתי את שתי לחייה, נתתי לה חיבוק גדול, הכנתי לה קפה והלכתי לישון. תיקים, נעליים וצלחות עתיקות מבורגונדי אני יכולה להדחיק. ספרים זה כבר סיפור אחר… ספרים ובייחוד ספריות – זה פריס.

גם כרמן היא פריס: יפה, קוסמופוליטית ואוהבת לקרוא. כל בוקר כרמן עולה למטרו ונוסעת כשעה לעבודה. בשעה שתיים עשרה היא עוזבת את משרדה כדי לאכול ארוחת צהריים יחד עם הקולגות ואחר-כך מגלגלת לעצמה סיגריה. בערב היא שוב במטרו, שוב שעה, כדי לחזור הביתה. בימי שישי בערב היא מבקרת ב'לובר' כי פתוח עד מאוחר ובכסף שנותר מהמשכורת שלה בסוף החודש היא קונה ספרים. כרמן נולדה בהונג קונג, בילתה את נעוריה באי טהיטי ועכשיו היא בעיר האורות. בסופי שבוע אנחנו נפגשות, לפני או אחרי דייטים ושאר מחויבויות, יושבות על הספה בסלון ומדברות על ספרים.

הספרייה הראשונה בפריס שבה למדתי הייתה סנט-ז'נבייב שמול הפנתאון. לא גדולה, לא קטנה אך עוצרת נשימה. סיפרו לי שאולם הקריאה המרכזי שימש בעבר נזירים לעבודת העתקת הספרים המפרכת, ואכן כשנכנסים מיד מסתנוורים לא מיופיים של הספרים או מחן המדפים אלא מבוהק האור הפורץ את שמשות החלונות הגבוהים. מספיק שקרן שמש צהובה אחת תחדור וכבר אני מפסיקה לקרוא ומעלה באוב את הנזיר שישב במקומי והעתיק בחריקות נוצה את כל כתבי אפלטון.

שנה אחר-כך שלחו אותי המרצים לעבוד בספריה של הסורבון. ספריית העץ קראתי לה. עץ על הרצפה, עץ על הקירות, עץ של כסאות, עץ של שולחנות, וגם הספרנים בה נראו כאילו נתקע להם מקל של עץ באבר הגוף עליו נהוג לשבת. השנים בסורבון היו תענוג גדול, בייחוד כאשר הספרים שנזקקתי להם הועלו לקומה השנייה, לקומת המיוחסים, שכן היו אלה מהדורות ראשונות נדירות ובאות בימים. פעם נשר שלא באשמתי סרט המשי האדום שהיה תפור לכריכה ושימש בתור סימניה. נשאתי אותו בארנקי מתוך יראת כבוד חודשים ארוכים… עד שהלך לי הארנק לאיבוד.

משם החל פרק ה"ספריה הלאומית" בחיי. בהתחלה באולם רישלייה הישן שברובע השני, לא רחוק מה"קומדי פרנסז", אולם התיאטרון של מולייר. חדר קריאה נפלא ומרגש של פאר מאופק והדר מיושב שגרם לי לראשונה להרגיש שייכת…  לא לצרפת ולא לעיר הגדולה אלא לאלה שישבו שם לפני ושיישבו שם אחרי וימשיכו לקרוא, לחשוב ולכתוב לאור המנורות הירקרקות והיפהפיות המוברגות לשולחן. בשנת אלפיים העמיסו אותנו ואת כל הספרים והועברנו לספריה החדשה ברחוב טולביאק. מבנה ארכיטקטוני תמוה שאפשר לאהוב או אפשר לשנוא, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו. לי הוא תמיד נראה כמו בונקר בשל גודלו העצום, מסדרונותיו הארוכים ואין סוף המדרגות היורדות מתחת לפני הקרקע. במשך חודשים ארוכים, בזמן המלחמה הארורה ההיא, חשבתי ששם הצרפתים ודאי מחביאים את סדאם חוסיין, ושאם זה אכן כך, בחיים לא יימצאו אותו.

הבוקר עמדתי בחדר שהיה עד לפני כמה שעות הספרייה שלי. בעוד שבוע  וכמה דקות כבר לא אהיה פה, וכרמן, שלה החלטתי להוריש את המדפים, תסדר עליהם את ספריה שלה: אחד אחד, לפי נושא, לפי מחבר או לפי גובה. ואני, הכנסתי את המנורות הירוקות-מוזהבות של אולם רישלייה, את המדרגות הנעות ושטיחי הארגמן של טולביאק, את החלונות הגבוהים והאור הבוהק של סנט ז'נבייב ואת אשנבי העץ באולם ההשאלה של הסורבון יחד עם אחרון ספרַי לקופסאות הקרטון החומות. כעת נותר להדק בנייר דבק מיוחד לנסיעות ולשלוח על פני המים. בעוד כשבוע אשב על החוף, מן הצד השני של הים, ואחכה להם שישובו.

יום 8

דורית

(תמונה של חדר הספריה שלי, שהיה עד אתמול ועכשיו איננו, אפשר לראות ברשומה הראשונה של בלוג זה)

….

"הריקושטים" – שיר ספרותי מאוד של ז'ורז' ברסאנס / Georges Brassens – Les ricochets

והנה תרגום מילולי של דורי מנור שנעשה לצורך תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתפייטות עם רונה קינן ודורי מנור" בגל"צ. התוכנית הוקדשה לעיר פריס, היה לי הכבוד להתראיין בה טלפונית בשעה השניה ואפשר להקשיב לה כאן

הריקושטים

הייתי בן 18 / בדיוק כשעזבתי / את עיר הולדתי / ויום אחד, הידד / עליתי ובאתי / אל עיר הבירה / בהגיעי לאיל-דה-פראנס / לא התחלתי לצעוק "עכשיו שנינו, פריז!" / אבל שרסטיניאק שלך, הו בלזאק / לעולם לא יתאושש / מהתחרות שאתחרה בו.

 מצליחנים שכבר עומדים על המשמר, / חִזרו לישון בשקט, / אין כאן שום איום / זה רק טיפש צעיר / שהחליט לכבוש / את מונפרנאס / ואיש לא יתפלא / שצעדי הראשונים / הביאו אותי היישר / אל גשר מיראבו / להסיר את הכובע / בפני אפולינר.

וכי יכולתי לנחש, / בתול ותמים כפי שהייתי, / את התוהו ובוהו / שהעלייה לרגל הזאת עתידה / לחולל פתאום בגורלי? / שלבי החף / יוקף פתאום מכל עבר / ויהיו לו חיים משלו / ושהוא יתאהב עד מהרה / בפריזאית הראשונה שלו?

בל נקדים את המאוחר / על גדת הנהר שם למטה / היפהפייה ניסתה / להשליך חלוקי נחל למים (גם: לתת קונטרה בסקס) / ביד לא מיומנת. / אני באותם ימים – / ואני לא אומר את זה ביוהרה ובחזה נפוח – / במשחק הזה הייתי בשיא אוני ובשיא הכושר.

 את תתני לי נשיקה / כך הצעתי / לעלמה הצעירה / ואני בלי שיהוי / אלמד אותך את כל / הטריקים הקטנים של האמנות הזאת / העסקה נחתמה / ובתוך שעה היתה לה / כל המיומנות הנדרשת / ואני בתמורה / קטפתי ברגשה / את שפתיה הנהדרות.

 ובמשך זמן מה – / עיתוני התקופה / יוכלו להעיד על כך / צריך היה להתעורר מוקדם בבוקר / כדי למצוא אבן שטוחה / ציירנו מחדש, מגשר יינה / לגשר אלכסנדר / ועד סן מישל / את מפת ארץ הפלאות /אבל בקנה המידה שלנו.

 אבל זה היה יפה מדי / בגשר מיראבו / היפהפיה המתעופפת / קיננה לה יום אחד / על חלוק נהר /והפליגה למרחב / היא בעטה בי / לטובת איזה תרח זקן / כפוית הטובה הקטנה / לטובת איזה קורח עשיר / שגר, ואלו נסיבות לא מקילות / אצל הבורגנים בגדה הימנית!

 בכיתי לא מעט / שבועיים ימים / זלגו הדמעות בלי הפסק / ומי שהסתכל מגשר אוטיי יכול היה לראות בעין לא מזוינת / שנהר הסן עולה על גדותיו / ואם לא הטבעתי את צרותי וקפצתי למים מגשר אלמה / זה רק מפני שהמים / לרגלי פסל החייל / היו בלתי ראויים לשתייה.

 ומפני שבינתיים רכשתי / את הוודאות / שאגב מצערת אותי לא במעט / שלא בכל יום / אתה מגיע עד הנמל / אבל אין טעם להיעצב / עדיף שנצא בצעד קל /  לגשר מיראבו / ונסיר שוב את הכובע / בפני אפולינר.