אני זוכרת טיסה מייגעת, אני זוכרת שני מכתבים שהוטמנו בתיקי: מכתבי פרידה. אני זוכרת שארזתי את עצמי תוך שלושה שבועות ונסעתי. אני זוכרת את חברתי הטובה דאז נעמי, שטסה איתי ואבדה אי-שם לאורך הדרך. אני זוכרת את קבלת הפנים בנמל התעופה "אורלי" של חברַי דורי ורועי שהגיעו שנה לפנַי, ואני זוכרת את החשכה ואת הגשם שציפו לנו בחוץ. אני זוכרת את נהג המונית ואת הצרפתית הרצוצה שבפי, שהצליחו איכשהו להוביל אותי אל החדר האפל והמדכא ששכרתי ברובע השמונה-עשר – אזור שהדרתי ממנו את רגלי אחר כך. חמש-עשרה שנים הדרתי ממנו את רגלי. ובעיקר אני זוכרת את הטיול הלילי הרטוב והמקפיא אל הפנתאון שברובע החמישי, שהואר באור יקרות כאילו רק בשבילי.

Aux grands hommes la patrie reconnaissante קראתי בקול את אשר חקוק באבן שמעל לשער. "המולדת אסירת תודה לאישיה הדגולים" – והבנתי שאני עומדת מול גרסה צרפתית להר הרצל. את סוף הלילה הזה, הלילה הראשון של חיי החדשים בפריס, אני כבר לא זוכרת. אני מניחה שפשוט הלכתי לישון, בלי שום דרמה ובלי שום דבר מיוחד לזכור.

למחרת החלטתי לחזור לפנתאון. רציתי לבדוק את המבנה המרשים הזה, על עשרות עמודי האבן הקורינתיים שלו. ידעתי שפעם היה כנסייה ושנבנה מתישהו במאה השמונה-עשרה. ידעתי גם שהמבנה הוא סוג של חיקוי לפנתאון ברומא ושקבורים שם אנשים חשובים. אך מה שלא ידעתי, כששילמתי כרטיס ושמתי פעמי אל אולם הכניסה הצונן, שאת פני יקבל העתק מדויק של המטוטלת המקורית, אדירת הממדים, של פוקו. עמדתי מופתעת מול שרשרת הברזל העבה שבקצהָ כדור ברזל גדול והתנדנדתי איתם מצד אל צד, מוכיחים יחד לכולם שוב ושוב שכדור הארץ חג סביב צירו. אני זוכרת שחשבתי לי, ביום חגיגי זה שבו עקרתי מביתי למדינה אחרת, שכל מה שהמטוטלת הזאת מוכיחה לי באופן אישי הוא שכדור הארץ חג בעצם סביב העיר פריס. המחשבה הזאת הייתה כנראה האקט הפטריוטי הצרפתי הראשון שלי. מיד אחר-כך ירדתי במדרגות האפלוליות אל קומת המרתף, אל המקדש החילוני שהוא בית הקברות הרפובליקאי.

ושם שכבו בשורות וולטר, אמיל זולא, אלכסנדר דיומא וויקטור הוגו, וגם בני הזוג קירי וז'אן-ז'אק רוסו יקירי, ושאלתי את עצמי לאן נעלמו הגנרלים של הר הרצל… ניסיתי לפייס בין וולטר לרוסו אבל לא כל כך הצליח לי: הצרפתים השכילו לטמון אותם מספיק רחוק כדי שיוכלו להמשיך לריב אבל בשקט אך גם מספיק קרוב כדי לא יוכלו לסובב את הגב בשאט נפש ולהתעלם לגמרי זה מזה.

היום יום +28 לספירה שלי שהלכה לאחור ועכשיו פונה קדימה. אני כותבת מילים אלה, נצרבת בשמש ושוקעת לרגע בקרירות הפנתאון. היום קיבלתי מכתב מביטוח לאומי המאשר את בקשת התושבות שלי אך קונס אותי בתשעת אלפים שקל, עונש על ההיעדרות: "אבל אם לא תברחי מכאן למשך חצי שנה תקבלי אותם בחזרה, יש מבצע של משרד הקליטה!", הרגיעה אותי הפקידה בטלפון…חזרתי אל ארץ מבטחים, ארץ המבצעים. המטוטלת של פוקו חגה סביב פריס והעולם כמנהגו נוהג.

דורית