מצחיק אותי לספור ימים כשאני יושבת בפריס כאילו כלום לא קרה. מעציב אותי להלך כאן ברחובות ולהרגיש כל כך בנוח. אני מתמלאת גאווה לראות תמונות משדרות רוטשילד ולדעת שהפעם גם אני יכולה לקחת חלק. יציף אותי אושר אם ביבי יעוף הביתה, ורצוי לאיזו דירה באזור התחנה המרכזית הישנה בפרברי עתלית, עם ברזים דולפים וחוטי חשמל מתנפנפים לכל עבר. כאן מחירי הדירות מזעזעים הרבה יותר. תגידו: לפחות הם גרים בפריס? לא מדויק, לפחות הם גרים בצרפת, וחוקי ממשלה יציבים ומגינים על כל הדיירים בלי יוצא מן הכלל. באמת על כולם. חוץ מעלי. בעלת הבית שלי בפריס גנבה 1,348 אירו מהערבות שהפקדתי עבורה לפני שנים ארוכות, ועכשיו אני באמת צריכה להתחיל ולחפש את החברים שלי.

וחברים יש לי שם לא מעט, מסתבר. צרפתים בעיקר,  אבל גם סינים, ערבים ואפריקאים, וקבלת הפנים שארגנו לי נראתה כלקוחה מן הסרט "שובו של מרטין גר". – "אפשר לחשוב, אמרתי, בסך הכל לא ראיתם אותי חודש ושבועיים".

"כן, אבל הלכת בלי לומר שלום וזה לא נאה ולא מנומס וככה לא מתנהגים אירופאים".

אירופאים שותים אלכוהול, צרפתים שותים יין, ואני באמת לא מתנהגת כיאה לאישה בגילי, מאמצת הרגלים לא לי: בתי קפה ביום, מסעדות בערב, ברים בלילה, קורעת את העיר שהיתה פעם ביתי ועכשיו אני תיירת בה. צריך להספיק הכל, לספֵּק הכל ולא להסתפק במועט. צריך לשמור רזרבות כי אחר-כך לא יהיה יותר, ובחורה כמוני לא יכולה לחיות בשלום עם חסרים או חסכים.

בתל-אביב ובירושלים יָצאו לרחובות, רק שיחכו לי עם המשך המאבק, זה משהו שלא הייתי רוצה לפספס.  קשה לחזור לגור במדינה רדומה ולדעת שמתישהו כנראה ארדם יחד איתה. אני יושבת מול המסך, גומעת מידע בעברית מהרשת וידידִי-מארחִי מגיש לי כוס יין מבורגנדי ופיסת נקניק עסיסי: "קחי, שֶרי, זה הזמן לאפריטיף, תפסיקי לעייף את עצמך". אבל אני רוצה להתעייף, אני רוצה לעייף את הממשלה, רוצה להרגיש שייכת, רוצה כבר לדעת היכן לעזאזל הבית שלי, ולא משנה לי אם במקרר שוכבים על המדפים נקניקים משובחים או טחינה גולמית. המהפכה שהחלה ברוטשילד אולי תהפוך גם את חיי –  קצת גאווה לאומית מעולם לא הזיקה לשום מהגר.

בינתיים אני מתאזרת, לא מתנזרת, ומתרגזת על הימים שעוברים ועוברים מצד אחד של הקיום אל הצד השני, מיבשת קרה אל חום הלבאנט, וגוררים אותי אחריהם כאילו אין לי דעה משל עצמי.

את סוף הביקור הזה חתמתי דווקא בשוויץ. רעיון משונה, אבל חזרתי לליון, וז'נבה הרי נמצאת במרחק יריקה. אין שום דבר מסעיר במדינת ההלווטים, נהפוך הוא, מוות מוחי משתרע על כל חלקת עשב ירוק. אבל, למרות האדישות הטבעית שלי לנופים ירוקים ולטבע שאינו מדבר, יש לי משיכה משונה לאגם הענק הזה שדוחק את העיר החוצה. עוד מימי לימודי הלטינית, שם בכיתה בגילמן, כאשר קראתי בכתבי יוליוס קיסר ושקעתי באובססיה שלו ל Lacus Lemmanus,הצית מאגר המים הזה את דמיוני. אח, אילו קיסר היה יודע כמה בנקים שאין בהם כספומט נבנו סביבו, היה ודאי מקים כמה מחנות אוהלים למחאה, או לפחות נוהג כמוני: שומר לעצמו כמה חריצי גבינה ושתיים שלוש חפיסות שוקולד, ועולה על המטוס הראשון.

אמרתי יפה שלום בפריס.

אמרתי יפה שלום בליון.

חייכתי אל כולם באהבה אין קץ ונחתּי ברוטשילד.

יום +60

דורית

אחד מהביצועים המרגשים ביותר ל- Bandiera Rossa – מתוך הסרט "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי.

מתוך הסצנה האהובה עלי:

אחד החיילים : "הם שינו את המילים זה סוציאליזמו  לא קומוניזמו."

חייל אחר, אבוד בדיוק כמו חברו במדבר : "עזוב, מה זה משנה!"