משהו, השקט הזה! מה ראש השנה מה? זה נראה יותר כמו יום כיפור. כל הרחובות של העיר הזאת כחול–לבן ואבק, בייחוד המדרכות שנחשפו בבת אחת, שכן המכוניות החונות אינן. זה מה שנותנים פה ביום החג? ערימות של רִיק ואבק? משהו! שדרות רוטשילד פינת הרצל, פינת הקיוסק הראשון בתל אביב, פינת הקפה השלישי שלי הבוקר.

משהו, החג הזה! איך לא זכרתי שהכל פה מת כל כך. כמה כחול–לבן ואבק. הדבר היחידי שצבעוני ברחוב הזה זאת אני: שיער כתום, עגילים טורקיז, לק אדום, חולצה כחולה, מַסקרה סגולה. ממש דגל הגאווה חי ונושם, רק חסר להדביק לי Pace על המצח. אבא שלי נהג לומר שג'ינג'י זה יפה. זאת לא חוכמה גדולה כי היה אדמוני בעצמו, כמו רבים מהיהודים הסורים. חמש עשרה שנים באירופה ניסיתי להלבין את עורי, להסיר את כל הנקודות האלה מהזרועות, מהפנים ומהרגליים, וזה אפילו די הצליח. כל נטיף שלג שצנח על גופי הסיר נמש. כל קרן שמש אפורה החליקה את הפיגמנטים האלה שהעניקו לי הטבע והשורשים החלבּיים. חודשיים בארץ וכל המאמץ הזה ירד לטמיון. יולי–אוגוסט בתל אביב, ויצא לי כל הכתום החוצה. אז שיהיה. שיהיה כתום.
מנהל המשמרת של ארקפה התיישב לידי להפסקת סיגריה, נאנח קלות ופתח בשיחה עם אחד המלצרים:

– נו, הגיע אליך הג'ינג'י הזה?
– וואלה הגיע.
– ו …?
– לא יודע, לא סובל ג'ינג'ים, הם מה זה מכוערים.
שתפער האדמה את פיה ותבלע אותי, את האמריקנו שלי ואת כל החג הזה, יחד עם יום כיפור העומד לבוא. למה אף אחד לא הכין אותי לחודש החגים הזה? מה, כל שנה זה ככה? איך יכול להיות שלא זכרתי ? כולם נראים לי כמוכי ירח עם האנג–אובר רע במיוחד, מהלכים מארוחה לארוחה, מערב לצהריים, בזרועות מושטות לפנים ובעיניים עצומות. אולי כבר יבוא מישהו ויקח אותי הביתה? שם אפשר, אם רוצים, לא לשמוח בחגים. שם, כל שנה רציתי להיות כאן. נראה לי שאחרי ארוחת החג אלך שוב לים. שם תמיד הכל נראה מבטיח וגם מצליח איכשהו להתקיים. בכל הדרו הוא מסביר לי למה ומדוע, ומשמח את ליבי. לקחתי את הכלב, בקבוק מים וכדור טניס ושמתי פעמי אל קצה הטיילת של יפו, רגע לפני שמתחיל הנמל. שם יש שפיץ למדרכה וגרם מדרגות שלוקח אותך לְחוף בלי מלונות ובלי מציל. שם.
לבדי על החוף עם כלב היפראקטיבי. אני זורקת כדור למים, הכלב שוחה, מחזיר אותו ודורש עוד. כדור, מים, שחייה, כלב. כלב, שחייה, כדור, מים.
ילדה קטנה כבת ארבע ניגשה אלי משום מקום ושאלה בבישנות: "סליחה, זה כלב–ים?"
"כן, עניתי לה בחיוך. ונרגעתי.
הלהקה הקנדית (מקוויבק) בו דומאז', שרה על מענותיו של כלב ים באלסקה : "כשהילדים גדלים, זה כבר לא מצחיק אף אחד"
כתוב תגובה לתמי לבטל