חודש נובמבר בפריס – חודש הדיכאון, השמש לא זורחת לפני תשע בבוקר ושוקעת בזריזות לפני חמש. הצרפתים מדוכדכים גם מפני שנגמרה חופשת "ליל כל הקדושים" ועד העשרים וחמישה בדצמבר, יום הולדתו של בן–האלוהים, אין שום תירוץ לצאת לחופשה או לבזבז כסף.
נובמבר בפריס. את השאנז אליזה בטח כבר האירו באור יקרות, את גלרי לאפייט קישטו בנאונים צבעוניים ומהבהבים. כולם מתכוננים ל"נואל" – חג המולד שיגאל אותם משיממון בין החופשות והחגים. היו שנים שנכנסתי לזה, היו שנים שהקאתי מזה, היו שנים שבהן סתם היה לי קר אז לפחות שטפתי קצת את העיניים ביופי מנצנץ – לבחורה קיטשית כמוני פייטים בהחלט יכולים לעשות את זה.
נובמבר בפריס. המדרכות קרות ורטובות, המדרגות בתחנות המטרו חלקלקות ובקרונות כולם כבר עוטים מעילים שחורים, אפורים או חומים ומשתעלים זה על זה בעייפות. "מזג–אוויר מחורבן", ייאנחו כולם זה לזה בבית הקפה ויזמינו יין חם מתובל בקינמון.
נובמבר בפריס. התפוזים מספרד, הקלמנטינות גם, האפרסמונים דווקא מהשרון. שמיכת הפוך הייתה פעם אווז, הצעיף מצמר של כבשים. אני בנובמבר, אני בפריס, חוצה את כל הגשרים. הולכת חוזרת, נוסעת רוכבת, מתבוננת ביופי ובשמים האפורים.
נובמבר.
ביפו בנובמבר זורחת עלי השמש. אבל רק עלי. שכן הסתבר לי, משיחות שלי עם מקומיים, שרק אני רואה אותה, מריחה אותה, או מרגישה את הקרניים שלה על עורי. "יש מצב שאת מדמיינת", צוחקים לי החברים, "אולי תשימי כבר על עצמך משהו ותחליפי את הסנדלים?"
יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ביפו. עוד מעט חצי שנה פה ובבוקר אני הולכת לעבודה ברגל, תחת השמיים התכולים. חוצה את כל הכבישים מתיאטרון נגה להבימה. אין לי סבלנות לאוטובוסים, אופניים, מכוניות או טיפות גשם, אפשר ללכת כאן ברגל ועד שאני מגיעה לרוטשילד השמש יוצאת ואני מפשילה את השרוולים.
עוד מעט דצמבר ביפו ואולי אשקול לקנות מעיל. אולי גם אקנה כרטיס חודשי לאוטובוסים ואולי אתחיל לחשוב בשקלים. גם את כרטיסי המטרו, מנויי הספריות וכרטיסי האשראי הצרפתיים אוציא מהארנק ואכניס במקומם מסמכים ישראליים. ואולי אמשיך לצעוד ברחובות עם יפו בחוץ ופריס בפנים, אסובב ראשי בנחת אחרי בחורים נאים, ואחייך ככה סתם אל עצמי, אליהם, אל הפיח של העיר ואל השמיים התכולים.
חורף ביפו… אנד איים פילינג גוּד
דורית
האתר של דורית שילה 
כתוב תגובה לחנה הרציג לבטל