אף אחד לא יודע איפה אני גרה, כלומר חוץ ממי שאני רוצה שיידע. במשרד הפנים ובבנק אני רשומה בכתובתה של אימי בצפון העיר, בבזק חושבים שאני גרה במודיעין אצל אחותי. סַפק האינטרנט שלי בטוח שאני גרה אצל חבר בגבעתיים, ועיתונים שאני כותבת בעבורם שולחים לי צ'קים למשרד. כל השאר משערים שאני עדיין בפריס. זהו. רק הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ששלחה את נציגיה בערב סערה קר וגשום לדפוק לי על הדלת יודעת איפה אני גרה ואפילו איך קוראים לי.
"שלום אנחנו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, את יכולה לפתוח את הדלת?"
"אני לא שומעת, הכלב נובח" שלחתי זעקה לעבר הדלת, עטופה במגבת ורועדת מקור.
" גברת אם הכלב שלך יפסיק לנבוח תשמעי אותנו " רטנו אנשי הסטטיסטיקה, "תפתחי את הדלת".
"למה?" הקשו שיני הנוקשות.
"כי אנחנו כאן, שלחו אותנו מהלשכה".
"אני מבינה שאתם כאן, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה לפתוח," עליתי על טורים והרגשתי את הדם והנמשים עולים לי לראש.
"תפתחי ותביני".
"אני לא יכולה".
"למה?"
"מה למה? מי אתם בכלל" הדקתי את המגבת ורצתי לתפוס את הכלב שהחליק על השלוליות סביב כפות רגלי.
"אנחנו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באנו לספור אותך".
לספור אותי? לספור אותי? מה מישהו רוצה לספור אותי ועוד ממרחק של פחות ממטר? מישהו חוץ ממני בכלל סופר במדינה הזאת? אולי הם קוראים את הבלוג שלי ובאו לספור יחד איתי? התרגשתי לרגע קט ואחר-כך התביישתי כשהבנתי שזו מחשבה אידיוטית.
"טוב תנו לי עשר דקות" הפטרתי ובליבי קיוויתי שיילכו.
לא הלכו. אבל אחרי חצי שעה, לבושה, מסורקת ולא חייכנית, הסברתי להם שאני לא מסוגלת לספור איתם הערב כי יש לי אורחים עוד מעט, כי אני עייפה, כי אני צרודה, כי אני מבולבלת וכי אני לא מבינה איך זה שדווקא הם יודעים איפה אני גרה.
"טלפתיה" ענו ביובש והבטיחו שיחזרו, שיתקשרו, שיכתבו.
ואכן חזרו והשאירו פתק על הדלת. גם התקשרו ומיד ניתקתי. והיום בערב שכנתי החמודה נכנסה אלי ואמרה: יש לך מכתב".
"מכתב אלי? תמהתי, אבל אף אחד לא יודע שאני גרה כאן, איפה מצאת אותו?".
"בתיבת הדואר"?
"מה, יש לנו תיבת דואר"?
"כן, הנה זה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".
מכתב לבן, אפילו עם בול, ובו טפסים הדורשים ממני לספור : "מי שאינו מוסר את המידע הנדרש עובר עבירה פלילית לפי סעיפים 21 ו22 לפקודה".
- כמה חדרים בבית כולל חצאי חדרים? – אין חדרים, גם לא חצאים, אבל יש ארבעה קירות מבפנים ואני מהלכת מאחד לשני, מצמידה להם רהיטים וקישוטים נוצצים. אלו ארבעה קירות שיש להם רק פְּנים.
- כמה אנשים גרים בדירה שזאת כתובתם הקבועה בארץ? – יש אני, הכלב שלי, הקרציה המזוקנת שקופצת לו מאוזן ימין לשמאל ואין לי לב למחוץ אותה, ארבע יונים שמטילות ביצים ומלשלשות על המרפסת…. אבל אף אחד מאיתנו לא קבוע. לא בארץ ולא בחו"ל.
- איפה את לנה רוב ימות השבוע? – פה, פה. לא נשארת לישון אצל אף אחד, נשבעת, חוץ מאשר אצל אמא שלי כשבא לי להתפנק.
- מצב משפחתי? – עדיין נשואה, אבל חיה בנפרד, אומרת שאני גרושה, אבל מרגישה כמו אלמנה, ובמשרד הפנים רשומה כרווקה.
- כמה חודשים שוהה ברציפות מתאריך כניסה אחרון לארץ? – היום שישה. שישה חודשים. בדיוק היום, לפני שישה חודשים, נכנסתי בסערה ותודה שהזכרתם לי, כמעט ושכחתי … לספור.
ז'אק דיטרון סופר ושר: שישה מיליון סינים ואני ואני ואני…
Jacques Dutronc : Et moi, et moi, et moi
האתר של דורית שילה 
כתוב תגובה לדורית שילה לבטל