יש לי חבר מתולתל שקוראים לו עמר, "שזה עומר, רק עם חולם חסר", הוא הסביר לי כשהכרנו, ואני חשבתי שזה לא פשוט להסתובב עם שם שחסר בו משהו. "באתי מהצפון", הוא אמר. – " גם אני מהצפון", התוודיתי, מעלה באוב את נהר הירקון, גבולה הצפוני של הממלכה שממנה אני באה, "אבל אל תגלה לאף אחד".

–  "יש לי שאלה עומר"…

–   "עמר", הוא מתקן אותי.

–    "סליחה… רק רציתי לדעת… איך זה לבוא ממקום שיש בו רק רחוב אחד?"

–    "את מבינה", הוא עונה, מסתכל סביבו ומבטו נדלק. "אצלי, כשאתה הולך ברחוב ופוגש מישהו שאתה לא מכיר, בא לך לגשת אליו ולשאול אותו: תגיד לי מה אתה עושה פה? וגם להסביר לו שהוא בכלל לא מהסיפור הזה… ועכשיו תאמרי לי את, בא לך עוגה?"

–  אם בא לי עוגה? אם בא לי עוגה? ואם בא לי, זה עוזר לי? זה אומר שמותר?

–   "פעמיים סיידר חם עם יין", הוא מזמין, "וגם וופל בלגי, אבל שיהיה עם קצפת, עם סירופ, עם גלידה, ושיהיה חם".

– ככה? ככה מזמינים מתיקות? בכזאת קלות, ללא עכבות?

– "מה לא בסדר"? הוא שאל אותי, והרגשתי שכמה שלא אנסה, לעולם לא אוכל להיכנס לסיפור שלו.

-הכל בסדר, פשוט מאז שהתחלתי לספור קלוריות, שזה בגיל שמונה בערך, לא אכלתי וופל בלגי…

ולעמר חסֵר החולם, אבל לא החלום. עיניו נוצצות מול הסיידר והזרקת הסוכר החמימה. הוא מביט בי בנועם – או שמא בנעם –  ושואל: -"נו, ביס?"

-"ביס לא יקח אותי לשום מקום וגם לא יחזיר, מקסימום יצבוט לי בלב וישאיר אותי מתוסכלת".

ועמר מביט בי ומחייך: -"את יכולה לנגוס פעמיים".

אני חושבת שכדאי לך להמיר את החולם חסר בקמץ קטן, העברתי נושא באלגנטיות בתוך ראשי . זו תנועה הרבה יותר קומפקטית ומאוד מסתורית, כי אף אחד לא יודע באמת איך צריך לבטא אותה ולְמה היא בכלל משמשת. בכלל, נדמה לי שקמץ קטן זו תוספת מצויינת לחיים, הוספתי ביני לבין עצמי, מביטה בניצוץ שהופיע בעיניו ובקצפת המהולה בסירופ החם של שפתיו. אתה מבין, אחרי קמץ קטן לעולם יבואו שווא נח או דגש חזק, אלמנטים איתנים ויציבים שאפשר לסמוך עליהם שיסגרו את ההברה כמו שצריך. תמיד טוב שיש בסביבה מישהו שיודע לסגור עניינים כמו שצריך. מישהו שיודע מאין הוא בא ולא מפחד להזמין בבית קפה וופל בלגי.

"תגידי, את בסדר? את נראית חיוורת".

"בסדר גמור, אני נוסעת לפריס בפסח".

"צק צק צק, לא טוב, לא טוב", הוא ציקצק. "את לא נפרדת, לא שמה את העיר הזאת מאחוריך. רק חזרת לארץ, מה קפץ עליך?"

"תמיד חוזרים הביתה לחגים, לא? … אבל אתה צודק, באמת כדאי שאפרד … ואולי כדאי שאתחיל עכשיו, בזה הרגע, בביס."

ועמר הגיש לי מזלג, כף, וסכין. "הנה", הוא אמר, "ואם ממש בא לך לספור משהו במקום קלוריות או ימים אני מציע ללכת על הנמשים."