נדמה לי שהסיפרה 1 היא מקום טוב להתחיל בו, היא גם מקום טוב לגמור. יש משהו כל כך שלם ב"אחד" שהוא לא מותיר בי שום חשק להמשיך לספור הלאה. והרי מאז ומעולם כולם נספרו בשניים: צמד סוסים, צמד יעלים, צמד שועלים, צמד צרצרים, כולם ניצלו מהמבול שניים שניים. ואני האחת יושבת בתיבה שלי שיצאה לדרכה בדיוק לפני שנה שלמה ובודדת, ועדיין בודקת אם קלו המים. פותחת הדלת, מחליקה את כף הרגל מהסנדל ובבוהן אחת בודקת את מפלס המים. "הקלו?" אני שואלת את עצמי. "בקטנה", אני עונה, "אבל הרבה הרבה יותר טוב".

שנה אחת חלפה. שנה שבה למדתי לדבר מחדש בשפה שאליה נולדתי, שנה אחת שבה למדתי לגעת ולחשוק בשפה שבה מעולם לא אהבתי, שנה אחת שבה צפיתי בחיי שטים ממבטחי חופי פריס אל קודקודו של האררט, ושום יונה שמחרבנת לי על המרפסת, עם או בלי עלה של זית, לא תשכנע אותי שעכשיו שֵקט.

בצרפת הייתי שניים. חולקת את השבוע בין שתי ערים שמפרידות ביניהן חמש מאות קילומטרים, חולקת את עבודת המחקר בין שני תחומים שמפרידות ביניהם אלפּיים שנים, חולקת את מיטתי עם הבעל שהפרידו בינינו מבטא, הברות ועיצורים, ואוחזת בכוח בנשמתי החצויה בין אירופה ללבנט ושומרת עליה שלא תפרח. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזו עבודה קשה לאישה אחת. בחיי. ושאולי כדאי באמת להפסיק להתרוצץ, ושאולי גם להפסיק עם הדואליות הזאת, וגם אולי הגיע באמת הזמן להסתפק באחד. כמו כולם. חשבתי – וקמתי ועזבתי.

"רק אחד את צריכה", אמרה לי כבר לפני שנים אורלי חברתי היפה והאהובה, האחת והיחידה. "רק אחד מספיק לך דורק'ה", אומרת לי אורלי גם היום. לאורלי יש משפטים מדוייקים כאלה שנוגעים בול בפואנטה וכמה שאני לא משתדלת קשה לי מאוד, כדבריה, לעָווז' אותה. "מה אחד אחותי?", צימצתי אליה את מבטי, "תביאי עוד עוגייה". ואורלי מחייכת אלי בסבלנות, בסבלנות אין קץ של חברה שחיכתה חמש-עשרה שנים שאחזור, וסלחה לי.

"כל פעם כשאני מתרגלת אליך מחדש את בורחת, שיגעת אותי".

"כבר שנה אני פה אורלי, שנה, ואני לא הולכת לשום מקום".

נדמה לי שהסיפרה 1 היא מקום טוב להתחיל בו מחדש, היא גם מקום טוב מאוד שבו אפשר פשוט להיות, אבל אולי היא לא כל כך מקום טוב לגמור- אני עדיין לא יודעת.  בקרוב יתווספו אל השנה הזאת עוד אחת, ושתיים, ושלוש… שלוש זה מספר יפה, עדיין לא ניסיתי.

יום +365

דורית

(מוקדש לרון)