אני גרה בתוך קלישאה, בחיי. בבניין שבו אני גרה השכנים האתיופים עניים, כל הילדים הקטנים שלהם מחכים בשבע בבוקר להסעות של האינטגרציה, הילדים הגדולים יותר הולכים לפנימיות ואחר-כך למג"ב. הרוסים המבוגרים שותים הרבה וצועקים על נשותיהם; הזוג הצעיר עושה תואר שני, הביא ילדה אחת וגר עם הסבתא. הערבי סוחר סמים ופעם בחודש המשטרה פושטת על הבניין, מרימה את כל המרצפות השבורות שבכניסה, מחטטת בחלונות השבורים שבחדר המדרגות והופכת את כל האבנים שבחצר. הוותיקות בבניין הן נשים קשות יום, מזרחיות, שזרקו אותן לגור בצ'יקונים שבדרום-דרום-דרום העיר ולאנחות. גרושות, אלמנות, או מטופלות בבעל חולה, כל יום הן שוברות את הגב בנקיונות למרות הוורידים הנפוחים, הצוואר הכפוף, והעייפות שבעיניים. ואנחנו שניים בשנות הארבעים, גבר ואשה לבנים, בלי ילדים, דוקטורים למשהו. כותבים דעות, מאמרים או מסות, עולים בשקט בשקט לקומה השניה, נזהרים לא לדרוך על הקפה ששפכו על המדרגות, לגעת בפיתה המרוחה על המעקה, בגלגל השערות שניתק ממסרק והושלך לחלל הקומה. גם את הזבל שבחצר אנחנו עוקפים, את בדלי הסיגריות, את המוחטות, את קליפות הגרעינים ואת התחבושות ההיגניות המלאות בדם שמישהי זורקת מאחד החלונות בצד הצפוני של הבניין.

לפני ראש השנה היו פה יריות, גם לפני חודש, רוקנו שתי מחסניות של נשק אוטומטי ממש על החלון הגדול של המטבח שלנו וכיסחו את הענפים של עץ הדקל שבחצר שגם ככה היו אכולים בתולעים. אז עכשיו אני מחפשת לנו דירה חדשה ואני מלאה ברגשות אשמה. איך הצלחתי בשנתיים וחצי להיקשר ככה לנשים שבבניין? למיכל שאני לא יודעת איך להגדיר את ההשתייכות הדתית שלה ושל בעלה עדין הנפש, דתיים לאומיים? חרדים של ש"ס? חברות קרובות הפכנו, האשה הצעירה טובת הלב הזאת, שלה ארבעה ילדים וכיסוי הראש, ואני שמתיישבת אצלה על הספה עם מכנסיים קצרים וגופייה. ירדנה שממלאת את הקומה שלנו בצעקות ובקללות אבל גם שמצחיקה אותי נורא. התחבקנו אחרי הירי השני כשרעדנו מפחד, ישבנו לדבר קצת ולנסות להירגע. שנה שלמה רדפה אחרי ירדנה כדי שאתקין מזוזה ולא הסכמתי. "מזל רע זה יביא לך, זה מסוכן", אמרה כשהיא מתבוננת בצלקת על המשקוף שהשאירה המזוזה של הדייר הקודם. בסוף, קיבלתי מחבר מזוזה יפה, הוא קנה לי בבית התפוצות, וטמנתי בתוכה סיפור קצר של אלכס אפשטיין כתוב בכתב ידו. עדיין לא תליתי, ירדנה כבר התייאשה. ויש את לאה מקומה רביעית, אשה יפה בת גילי שגרה עם בתה והנכד, עולה במדרגות ויורדת, עולה ויורדת, וכל משא העולם על גבה. וגם עדינה חולת הלב שמעשנת כמו קטר. ביום כיפור בעלה ברח מבית החולים וחזר הביתה ברגל חצי ערום. הצעתי להסיע אותו בחזרה לבית החולים כי פיקוח נפש וכולי. הוא נכנס למכונית שלי עם שקית של בורקס מאפה בית ובכה כל הדרך "בגללי את נוסעת ביום כיפור, בגללי".

בעצב הודעתי להן שאני עוזבת ושאילו הייתי בעלת דירה כמוהן הייתי עוזרת להן להילחם על הבית ולא נוטשת את הספינה. אני מקווה בשבילן שכל קבלני התמ"א והפינוי בינוי שמסתערים עליהן חדשות לבקרים באמת יעמידו להן כאן בניין חדש לתפארת. מגיע להן, נשים יפות, נשים שהן עולם ומלואו. אני אוהבת אותן. אתגעגע.