עכשיו כשפריס הוצאה מקופסאות הקרטון החומות וסודרה יפה יפה בסלון ובחדר השינה, לאחר שנתלו הווילונות, סודרו הספרים, מורקו הסכינים והכפיות הונחו במגירות, עכשיו כשחפצי יצאו אל החופש והתאימו עצמם אל קירות, חלונות, ארונות ופינות שלא הכירו קודם – רק עכשיו שמתי לב שנגמר לי כל מלאי השמפו שסחבתי איתי כל הדרך מעיר האורות. וגם מסיר האיפור וקרם הפנים. המחשבה הראשונה שעברה בראשי היתה להתקשר לכרמן ולארמל בפריס ולשלוח אותן ל"מונופְּרי", רשת הסופרמרקטים האהובה עלי, ולבקש מהן להיגרר עם השלל לסניף הדואר המעצבן של השכונה שלנו ברובע השלושה-עשר ולשלוח לי חבילה עמוסה במוצרים ובתמרוקים. אפילו כמעט ביקשתי שילכו לקנות לי כפתור, כי זה של הג'ינס נפל לי. אבל ברגע האחרון, לפני שהטרדתי את חברותי בצלצולי סקייפ רעשניים, החלטתי לתור אחר סופר פארם ולבדוק אם בכל זאת יש גם דרך ישראלית לתחזק את עצמי, את שערי ואת נמשַי.

"איפה יש סופר פארם ביפו?" שאלתי את חברתי יערה, המלכה הבלתי מעורערת של העיר.

"לכי בשדרות ירושלים, את עוברת את זלמן הקצב, את ליאון הבורקס, קצת לפני הרחוב של גל"צ, משמאל", הסבירה לי בשפה שאני יכולה להבין.

ושם בסופר פארם הבנתי שאחד בא תמיד עם פלוס אחד: קרליין בא עם עוד קרליין, שמפו בא עם מרכך, לק אדום בא עם המחזק שלו, וילד של יהודיה צרפתיה שיָרק על הכלב שלי בא לי בהפוכה עם ילד של ערבייה שריסס אותי בדיאט ספרייט. בצרפת לעולם לא ייתנו פלוס רק משום שקנית אחד; בצרפת צריך לומר תודה שנותנים לך בכלל לקנות.

"ואיפה את, צרפת"? אני שואלת בקול רם, "והיכן את, פריס"? אני עונה לשאלתי בשאלה אחרת.  "כל דבר במקומו מונח, ענו לי השתיים, אנחנו באירופה ואת שם, ואפילו לא כל כך רע לך". לא רע לי, אבל יש קודים ללמוד ויש נורמות להפנים ולמצוא לכל עונה את הקרם המתאים. שנה-שנתיים, ואני מתאפסת על עצמי.

השיטוט הסופר פארמי הזכיר לי משום מה שיטוט אחר, בזמן אחר, בבית הקברות "פר לאשז" שבמזרח פריס. צעירה הייתי, צרפתית גמגמתי, עוד לא חודש בעיר.  בצאתי מן השער הצדדי של עיר הרפאים נקלעתי להתקהלות נשים עטויות מטפחות, שהסתתרו תחת מטריות ורחשו רחישות בפורטוגזית. היו אלה שוערות הבתים, "קונסיירז'יוֹת", רובן ככולן מהגרות מפורטוגל. היות שאת שפתן לא הבנתי אך הכרתי היטב את השם שיצא להן כרכלניות, נצמדתי אליהן וצפיתי יחד איתן בערב רב של עיתונאים ושל מצלמות טלוויזיה שצבאו על פתח בית הקברות.

מה קרה לא הבנתי וגם לא העזתי לשאול, אבל חום גופן ופטפוטן של הנשים וכל הגעש וההתרגשות גרמו לי להישאר. פתאום ניגש אלי כתב עם מצלמת טלוויזיה, דחף את המצלמה לאפי ושאל אותי "מה את חושבת על איב מונטאן?" – "מה אני חושבת על איב מונטאן? אני אגיד לך מה אני חושבת על איב מונטאן! זמר מבאס, שחקן גרוע, פדופיל וסוטה", יריתי אל הכתב את דעתי על האליל הצרפתי השנוא עלי. כל הקונסרז'יות התבוננו בי בהשתאות ותהו לאיזה פתח בית מהשכונה אני שייכת. הכתב, מרוצה מהשוט העסיסי, התרחק וחזר לניידת השידור שלו. אחר-כך התברר לי שהמעמד שבו זכיתי להיות נוכחת היה הוצאת עצמותיו היבשות של איב מונטאן מקברו על מנת לערוך בהן בדיקת ד.נ.א. עלמה צעירה טענה שהיא בתו ודרשה מבית המשפט בדיקת אבהות. למחרת ראיתי תמונה שלה בעיתון. דווקא דומה לו.

אינני יודעת מדוע סופר-פארם ובית קברות מטיילים במוחי יד ביד, אךכשהבטתי בעגלה העמוסה הבנתי שלרגע, רק לרגע, חזרתי שוב לספור. יחד עם הקופאי ספרתי בקול: אחד פלוס אחד פלוס אחד פלוס אחד פלוס אחד.

יום 85 היום

דורית

איב מוטאן, האליל השנוא, שר "בלה צ'או"