-
שאלת המחץ של חצי השנה האחרונה: "מה חזרת? למה?". חמש-עשרה שנה שאלו אותי "למה נסעת? את לא מתגעגעת?" ופתאום "למה חזרת". מה לענות? למה בכלל צריך לענות? כהרגלי בקודש, כשאני לא יודעת מה לענות, אני ממציאה. מכינה לכל שואל תשובה בהתאם לגיל, למין, לגובה, וכמובן לפי החשק שלי לפרובוקציה באותו רגע: חזרתי כי נמאס לי…
-
אף אחד לא יודע איפה אני גרה, כלומר חוץ ממי שאני רוצה שיידע. במשרד הפנים ובבנק אני רשומה בכתובתה של אימי בצפון העיר, בבזק חושבים שאני גרה במודיעין אצל אחותי. סַפק האינטרנט שלי בטוח שאני גרה אצל חבר בגבעתיים, ועיתונים שאני כותבת בעבורם שולחים לי צ'קים למשרד. כל השאר משערים שאני עדיין בפריס. זהו. רק…
-
חודש נובמבר בפריס – חודש הדיכאון, השמש לא זורחת לפני תשע בבוקר ושוקעת בזריזות לפני חמש. הצרפתים מדוכדכים גם מפני שנגמרה חופשת "ליל כל הקדושים" ועד העשרים וחמישה בדצמבר, יום הולדתו של בן–האלוהים, אין שום תירוץ לצאת לחופשה או לבזבז כסף. נובמבר בפריס. את השאנז אליזה בטח כבר האירו באור יקרות, את גלרי לאפייט קישטו…
-
ועכשיו שאני עוד ועוד וכך וכך ימים בישראל. ועכשיו כשנסעתי דרומה וחזרתי מהצפון. ועכשיו כשהפסקתי לספור ימים והתחלתי לחשב חודשים. עכשיו אני יכולה להתגעגע. עכשיו אני יכולה לכאוב, להחסיר ולחסור ומי ישמע? הרי אני עצמי התעייפתי. ואני מקשיבה לעצמי מדברת ורואה את עצמי מספרת: פריס, פריס, ליון… והיה ככה וגם קצת מככה, ומיד מעלה בעיני…
-
משהו, השקט הזה! מה ראש השנה מה? זה נראה יותר כמו יום כיפור. כל הרחובות של העיר הזאת כחול–לבן ואבק, בייחוד המדרכות שנחשפו בבת אחת, שכן המכוניות החונות אינן. זה מה שנותנים פה ביום החג? ערימות של רִיק ואבק? משהו! שדרות רוטשילד פינת הרצל, פינת הקיוסק הראשון בתל אביב, פינת הקפה השלישי שלי הבוקר. משהו,…
-
בשכונה שלי ביפו כולם צדיקים: שמעון ובן-דוסא, בן-עזריה ובן-זומא. כל החבר'ה מהתלמוד, כל החבר'ה של חברי היקר רון ניוולד שאת הגיגיהם הוא חוקר. את רון השארתי מאחור בפריס ואליו אני מתגעגעת מאוד, ובמקומו קיבלתי את החכמים האלה שהעירייה החליטה משום מה ששמותיהם צריכים לעטר את רחובות יפו. כולם כאחד גדולים בתורה, וכולם כאחד עוטפים את…
-
עכשיו כשפריס הוצאה מקופסאות הקרטון החומות וסודרה יפה יפה בסלון ובחדר השינה, לאחר שנתלו הווילונות, סודרו הספרים, מורקו הסכינים והכפיות הונחו במגירות, עכשיו כשחפצי יצאו אל החופש והתאימו עצמם אל קירות, חלונות, ארונות ופינות שלא הכירו קודם – רק עכשיו שמתי לב שנגמר לי כל מלאי השמפו שסחבתי איתי כל הדרך מעיר האורות. וגם מסיר…
-
מצחיק אותי לספור ימים כשאני יושבת בפריס כאילו כלום לא קרה. מעציב אותי להלך כאן ברחובות ולהרגיש כל כך בנוח. אני מתמלאת גאווה לראות תמונות משדרות רוטשילד ולדעת שהפעם גם אני יכולה לקחת חלק. יציף אותי אושר אם ביבי יעוף הביתה, ורצוי לאיזו דירה באזור התחנה המרכזית הישנה בפרברי עתלית, עם ברזים דולפים וחוטי חשמל…
-
עוד יום שישי, עוד יום של שמש, עוד יום נוסף שאני מלקטת לקיום הספירתי שלי. בינתיים אני אוספת תעודות, מסמכים ואישורים המעידים על הסטטוס שלי: קובץ ניירות סרוקים שנאגרים בג'י-מייל ואשר מודיעים לעולם שאני כזאת וגם כזאת ועשיתי ככה וככה. ומגיע לי פה ואני חייבת שם, וקחי את הזמן את בשוק, ממש חוויה פוסט טראומטית.…
-
אני זוכרת טיסה מייגעת, אני זוכרת שני מכתבים שהוטמנו בתיקי: מכתבי פרידה. אני זוכרת שארזתי את עצמי תוך שלושה שבועות ונסעתי. אני זוכרת את חברתי הטובה דאז נעמי, שטסה איתי ואבדה אי-שם לאורך הדרך. אני זוכרת את קבלת הפנים בנמל התעופה "אורלי" של חברַי דורי ורועי שהגיעו שנה לפנַי, ואני זוכרת את החשכה ואת הגשם…
-
להירשם
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
האתר של דורית שילה 